פסק-דין בתיק פר"ק 35828-12-10

מונח בפני ערעורו של שלמה נרקיס (להלן: " המערער"), כנגד המנהל המיוחד לחברת מגדל הזוהר לבנין בע"מ (להלן: " המנהל המיוחד" ו" החברה") בהתאמה, על שדחה את תביעת החוב שהגיש המערער מן הטעם שחלפו המועדים להגשת תביעת חוב.

ביום 21.2.11 ניתן כנגד החברה צו פירוק. על פי דין המועד האחרון להגשת תביעות חוב למנהל המיוחד הינו 21.8.11.

ברם, המנהל המיוחד ביקש וקיבל קיצור מועדים לשם גיבוש הסדר נושים. לפיכך, ביום 10.7.11 ניתנה על יד בית משפט זה החלטה הקוצבת את המועד  האחרון להגשת תביעה עד ליום 26.7.11.  המנהל המיוחד פרסם  את עניין קציבת המועדים בשלושה עיתונים יומיים אלא שחרף האמור לעיל התברר כי חלק מן הנושים כולל נושים מהותיים לכאורה אשר הדינו מול החברה אף קודם לכן איחרו את המועד המקוצר. מכאן הערעור שבפני, כמו גם ערעור שהוגשו בתיק.

עיינתי בתגובות הצדדים ובעמדת כונס הנכסים הרשמי;

1.                  עסקינן במחלוקת אשר לב ליבה הינו המתח האינהרנטי בין "הרף הקשיח" שקבע המחוקק להגשת תביעות חוב כנגד גוף חדל פירעון, לבין הנזק הכבד, היכול להיאמד אף במיליוני שקלים, אשר נגרם מהגשת תביעה באיחור. זאת, כאשר לעיתים מדובר בימים ספורים בלבד. זאת ואף זאת, כאשר חלק מהנושים המהותיים לכאורה מחמיצים את המועד ונחסמים על ידי "הרף הקשיח" בסעיף 71ב הדבר עשוי לעיתים לעלות לכדי עיוות במצבת החובות של הגוף חדל הפירעון.

2.                  הסוגיה בה אנו דנים הינה ללא ספק סוגיה בעייתית מאוד אשר יש לה פנים לכאן ולכאן ואשר למרבה הצער טרם נקבעה בה הלכה מחייבת מטעם בית המשפט העליון.

מחד גיסא , ניצב הרציונאל הדורש הגבלה נוקשה במועד הגשת תביעת חוב וזאת בעקר כדי לאשר גיבוש מצבת חובות סופית הדרושה בכדי לאמוד את מצב הגוף חדל הפירעון ובמידת האפשר לגבש הסדר או מתן יכולת לחייב פושט רגל לפתוח "דף חדש" בחייו. אך ברור הוא כי אומנם כל רף שמציב הדין עשוי להיתפס כשרירותי ומנגד לא ניתן להשלים עם טפטוף של תביעות חוב במאוחר באורח אשר פוגע במהלכים להשלמתו.

מאידך גיסא , קיימת דעה שאין לשולל על הסף כי בהליכי פירוק המייעדים את הגוף חדל הפירעון לחיסול בסופו של יום לא קיים או נחלש מאוד משקל הטעמים הנוגעים להסתמכות ובוואי אין כאן ממילא פתיחת דף חדש המקנה לסעיף 71ב משקל כה גדול בד"כ. חרף זאת, הרי שהמחוקק בחר להחיל את אותו דין לכאורה על כל המקרים דנן ללא הבדל בין אלו שסופם בהבראה או הפטר לבין אלו שסופם בחיסול.

3.                  הנטייה בפסיקה לכבד ככלל את מצוותו המפורשת של המחוקק אולם להניח מרחב תמרון מסוים בכל הנוגע לפרשנותו ולהיקף פריסתו של החריג הקבוע בסעיף 71(ב).

4.                  בנסיבות המקרה אומנם מדובר בסוג של הסדר נושים אגב פירוק, מאידך גיסא הליכי ההסדר מתמשכים כאשר נוצר מצב חריג בו הנושים אומנם גיבשו תחילה ידיעה קונסטרוקטיבית כאמור בדין אולם מכיוון שמדובר בפירוק ולא בהקפאת הליכים הרי שידיעה קונסטרוקטיבית זו התייחסה למועד ששת החודשים הקבוע בדין ולא למועד קצר הנקבע כמעט מהיום להיום בהחלטות בית משפט. בנסיבות אלו אין תמה כי האורח בו קוצר המועד בסופו של דבר גרם ללא מעט בלבול וטעיות, כאשר נראה כי האיחורים דנן הינם לא פעם של ימים ספורים. אדגיש, הדבר לא קרה אך ורק כתוצאה מהתרשלות או טעות של נושה אחד אלא דומה כי הדבר חוזר על עצמו בווריאציות כאלו ואחרות במספר מקרים. זאת, כאשר בחלק מהמקים כבר התנהלו מגעים בין המפרק לבין אותם נושים ולפחות במקרה אחד שינה המפרק את טעמו והסכים להארכת מועד בעקבות בירור שערך עם בא כוחו של נושה מהותי.

5.                  בנסיבות אלו, קרי:

א.         השילוב החריג שנוצר בין קיצור המועד ותוצאותיו;

ב.         העובדה כי הליכי אישור ההסדר התמשכו הרבה למעלה מאותו פרק זמן בגינו קוצר המועד במקור;

ג.          העובדה כי האיחורים של נושים מהותיים לכאורה הינם בני ימים ספורים עולים לדעתי בנסיבות המקרה ככאלו המצדיקים מתן הארכת מועד כמבוקש.

אי לכך, החלטתי לקבל את הערעור ולהורות על בדיקת תביעת החוב לגופה.

בנסיבות המקרה לא מצאתי מקום ליתן צו להוצאות.

ניתן היום,  כ"ט תמוז תשע"ב, 19 יולי 2012, בהעדר הצדדים. התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: